-
30th December 2011, 06:57 PM
#1
פרשת ויגש -אוי הגולה המתוקה...
חברים יקרים,
השבת נקרא את פרשת "ויגש",יוסף מתוודע לאחיו,(הרבה בכי ודמעות...)
דואג לכל מחסורם,דואג להביא גם את אבא יעקב למצרים
והם עוברים לחיות חיים שלווים בארץ גושן.
הפרשה מסתיימת במילים : "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן,
ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".
על העניין הזה,שבו נאחזים היהודים בגלות ומשתרשים בה,
כתב בני לאו מאמר קצת ארוך אך חשוב ומעניין לקריאה.
=========================================
נאחזים בקליפת מצרים כעובר במעי אמו
-------------------------------------------------
רוב היהודים בדורו של רבי יהודה הלוי בחרו להישאר בגולה - "שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם". הגולה שואבת אותנו עם כל מחמדיה. התפילה של יהודי היושב בחו"ל על ירושלים וארץ ישראל היא בעיניו "כצפצוץ הזרזיר".
פרשת "ויגש"
ירידת ישראל למצרים הושלמה. יוסף, מנהיג חזק וטוטאלי, עוקר את המצרים ממקומותיהם ומארגן את ההתנחלות של בני יעקב בארץ גושן. הירידה למצרים הוגדרה מתחילה כזמנית, בעקבות הרעב ששרר בארץ כנען: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן" (בראשית מז, ד).
הרעב כבר עבר מן העולם, אך בני ישראל התאקלמו יפה בנחלתם החדשה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (שם, כז). בפסוק הזה יש צעקה גדולה. המלים "ויאחזו בה" מלמדות על האופי האנושי שמתרגל למקום חדש, גם אם אין הוא שלו, ומבקש בכל כוחותיו לאחוז בו ולשייכו אליו. ההיאחזות של ישראל בארץ גושן לא היתה צריכה להתרחש. הם היו אמורים לעקור את עצמם מיד בתום שנות הרעב ולחזור לביתם שבארץ כנען. אך מצרים שאבה אותם לעומקה והם נאחזו בתוכה. בלשונו הציורית של רבי צדוק הכהן מלובלין: "שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים כעובר במעי אמו".
הדימוי הזה מעורר מחשבות על הגדרת ישראל בתוך מצרים ועל משמעות היציאה משם. כל עוד לא מגיע הרגע הנכון להתעוררות העובר הוא שוכן בתוך אמו. הרפואה יודעת להתערב במקרה של עיכוב ביציאת הוולד, וגם יציאת מצרים נעשתה, לפי המסורת, במין "ניתוח קיסרי": "ויוצא ישראל מתוכם" (תהלים קלו).
הדגם הזה, של התבססות במקום זמני והפיכת המקום לאידיאל ומקום ישיבה קבוע, חוזר בתולדות ישראל פעמים רבות. לפני חורבן בית המקדש הראשון גלו עשרות אלפים מישראל לבבל, עם המלך יכניה (597 לפנה"ס). ירמיהו הנביא מבקר אותם על נהרות בבל ומפציר בהם להתארגן במקומם החדש, כי הגלות הזאת אמורה להימשך שבעים שנה. נבואתו של ירמיהו באה כתגובה לזרמים משיחיים אקטיוויים שביקשו לעורר רוח ישראלית המורדת באימפריה הבבלית. אותם זרמים טיפחו את האשליה שבתוך זמן קצר בבל תיעלם והיהודים יחזרו לשבת בירושלים בעצמאות מלאה.
כנגדם אומר ירמיהו את נבואתו: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל, לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה. בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות, ורבו שם ואל תמעטו. ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיה כט, ד-ז).
נראה שירמיהו הצליח בנבואתו. החברה היהודית בבבל התבססה - כמו בפרשת השבוע, "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". שנים חלפו ופרס הכניעה את בבל. בשנת 538 לפנה"ס יצא כורש, האימפרטור החדש, בהכרזה המאפשרת אוטונומיה מינהלית ודתית לכל עמי האימפריה החדשה: "מי בכם מכל עמו, יהי אלהיו עמו ויעל". חופש מוחלט לשיבה לארץ ישראל. תגובת העם הבוכה על נהרות בבל היתה מביכה. קשתה עליהם הפרידה מאחוזתם החדשה. אמא אדמה חדשה הכניסה אותם לרחמה וטוב וחם היה להם שם. שום סיבה לא היתה להם להיפרד מהרחם הבבלי ולעקור לארץ ישראל השוממה. רק מעטים נשמעו לקול הקורא לשוב הביתה.
בסוף המאה ה-11 ישב רבי יהודה הלוי בספרד המוסלמית. מסביבו ראה יהודים חיים בטוב, משולבים בתרבות הנאורה של החצרנים ומיוצבים היטב בכלכלה המקומית. בספרו הקלאסי "הכוזרי" מתאר רבי יהודה הלוי את ארץ ישראל בצבעים רומנטיים, ומבטא את הקשר הבלעדי של ישראל לארצו. אז פונה אליו מלך כוזר בשאלה: אם הארץ המיוחדת ההיא נועדה לך ולעמך, מה אתה עושה כאן, בספרד? על זה עונה החבר, הוא רבי יהודה הלוי: "הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: (זכריה ב, יד) 'רני ושמחי בת ציון', כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".
רבי יהודה הלוי מושך חוט מימי גלות בבל ועד לימיו - אלף חמש מאות שנות היסטוריה יהודית. הצהרת כורש היתה, להבנתו, הזמנה אלוהית לשיבת ציון: "הענין האלוהי מזומן לחול". היה רגע של סיכוי אך רוב היהודים בחרו להישאר בגולה - "שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם". גם היום, אומר רבי יהודה הלוי, הגולה שואבת אותנו עם כל מחמדיה. התפילה של יהודי היושב בחו"ל על ירושלים וארץ ישראל אינה אלא "כצפצוץ הזרזיר".
השבוע נציין את יום עשרה בטבת. זה היום שבו החל המצור על ירושלים בימי הבית הראשון. בנקודת זמן זו ציווה ירמיהו על היהודים יושבי הגולה להתרגל לרעיון של בניית בתים בגולה, למשך שבעים שנה. אך בדור שלאחר השואה נוספה ליום זה משמעות נוספת. מדינת ישראל קבעה את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי": לזכר כל אותם רבבות יהודים שנרצחו ונטבחו בידי הנאצים ועוזריהם ומועד מותם לא נודע. רבים מיהודי אירופה שלפני המלחמה ההיא נאחזו בארצותיהם, "ויפרו וירבו מאד".
בספרו של עמוס אילון "רקוויאם גרמני" אפשר לגעת באותם יהודי גרמניה שביקשו בכל מאודם להיכנס לרחם של האומה שבעטה בהם בכזו אכזריות. השיבה הציונית לארץ בישרה את העקירה של העובר מרחם של אם זרה. מאז ראשית הציונות, ועוד יותר לאחר השואה והקמת המדינה, התחיל תהליך של השתרשות יהודית באדמת ישראל. הפעם לא כעובר שצריך לצאת מבטן אמו אל חייו אלא כנטיעה משתרשת ומתעצמת: "ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כסו הרים צלה, וענפיה ארזי אל. תשלח קציריה עד ים, ואל נהר יונקותיה" (תהלים פ, יא-יג).
=============================================
שבת שלום,שבת מנוחה !
צביקה.
-
30th December 2011, 07:35 PM
#2
איזה יופייייייייייייי , ממש מעניין אקרא בשקט את כל הפרשההההההה יותר מאוחר
שבת שלום לך ולבניי משפחתך צביקההההההה
Posting Permissions
- You may not post new threads
- You may not post replies
- You may not post attachments
- You may not edit your posts
-
Forum Rules