Nina
24th December 2012, 12:51 AM
יוון הקטנה במעגן הקישון: רשמים מביקור במועדון סגאפונגן בוזוקי שמחלק נשיקות לכל דורש ודורשת, הפרחים שהחליפו את הצלחות הנשברות, כורדי שמזמר שירים ביוונית עם מבטא כבד וגעגועים לתוכנית הרדיו של אבי ויצמן בימי שישי. יוסי פרץ ארי המרוקאי, יצא לגלות את השורשים היווניים שאין לו, במועדון סגאפו במעגן קישון שבנמל חיפהמוזיקה יוונית היא לא הקטע שלי. נכון שאבא שלי עשה את שנותיו הראשונות בחיים בקזבלנקה, וגם שם נעוריה של אמא שלי לא נגמר ב"ויץ". בקיצור אני מזרחי. אבל מה לעשות, לא מצאתי את עצמי מתעניין במוזיקה יוונית. http://www.radio-nina.com/images/archive/300x225/1/284/111.jpg מועדון הסגאפו צילום: זמן חיפה
כלומר אני מכיר שיר פה ושם של סרנגה או של אריס סאן, אפילו את השיר ההוא שברי סחרוף שר ביוונית, וגם היה את השיר ההוא שרקדתי מסביב לכוס בחתונה שלי, אבל שם זה נגמר.
עד שחבר קולגה שלי הזמין אותי לבלות איתו יום שישי אחד. "אתה חייב לבוא לראות את הסצנה", אמר לי אותו בחור, עיתונאי ספורט מכובד מאוד באחד העיתונים המובילים בארצנו.
אולי אני לא מעריץ גדול של היוונית, אבל אם חבר מזמין, אני יכול לסרב? ואיזו חוויה שאני עברתי. וכן, למידה והחלטתם לדלג אל סוף הכתבה ולגלות את הסוף - הקולות של חיפה בהחלט הזכירו לי את פיראוס.
סגאפו
בין סירות הדייגים ליאכטות מפוארות, לא רחוק משובר הגלים, הריח של הברבוניות המטוגנות מגיע עם משב הרוח הנעים שמגיע מהים. את השקט שובר צליל עדין של בוזוקי. הסולם העדין ומתיחת המיתר מושכת את האוזן, אפילו של משתכנז שמאלני כמוני. הצליל הזה כאילו קורא לנפש לבוא בעקבותיו.
https://lh5.googleusercontent.com/-reDdV67luXM/UNeYz2fG7PI/AAAAAAAAEdU/QuQXWxtdjos/s300/111.jpg
כל צעד לכיוון הצליל חושף, כך מתברר, נעימות קלאסיות. "זה של סטליוס קזנג'ידיס האגדי, גדול זמרי יוון בכל הזמנים", אומר לי החבר. משהו בשילוב בין הדברים, מוכר בקלות אשליה של ריחוף מעל הים התיכון, הישר לטברנה על חופי סלוניקי.
אבל כמו שאנחנו מכירים את עצמנו, אנחנו הישראלים כבר מזמן יודעים להפוך אשליות למציאות. וכך, במעגן הדיג "קישון" שבנמל חיפה, שוכן הדבר הכי קרוב לשכנינו היוונים. הללויה, לא צריך
להפליג או לעלות על מטוס. הכל כאן, בחיבור שבין חיפה לקריות. אגב, אותו קזנג'ידיס הלך לעולמו לפני 9 שנים, ומאז ביוון עוד מחפשים לו יורש. מסתבר שגם אנחנו, כמו שכנים טובים, עוזרים בחיפוש.
למקום הזה ששוכן על גדות הקישון קוראים "סגאפו", שזה "אני אוהב אותך" ביוונית. זה לא במקרה. כשנכנסים לסצנה מבינים איך זה שהאהבה של הישראלים למוזיקה היוונית, הפכה את ריקודי ה"זבקיקו" לאורח חיים.
הם אוהבים את המוזיקה, מכורים אליה ויום שישי לא ממש עובר להם בלעדיה. וכך, מאות, אם לא אלפי ישראלים, רובם בכלל ממוצא מרוקאי, עיראקי או רומני, הפכו את המוזיקה היוונית למנהג קבוע. הצלילים הנעימים הובילו גם ללמידת התרבות, השפה, הריקודים העממיים וצורת הבילוי. העתק מושלם של המקור.
ילדת הפרחים
כניסה פנימה אל תוך המועדון מגלה תמונה צבעונית, חגיגה משולבת של כל החושים. הריחות הנעימים של גבינת חלומי מטוגנת, הדגים, הירקות והאלכוהול שזורם כמו מים בגרונות המבלים. קול המוזיקה היוונית האותנטית והבוזוקי הממגנט.
לנגן הבוזוקי קוראים אליקו, וכל אורח שנכנס מגיע ישירות לבמה כדי לברך ולתת נשיקה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה, אם בכלל, שנכנסתי למקום שהוא לא הבית של ההורים שלי, ונשקתי לבעל הבית על הלחי. הלחי של אליקו נראתה הדבר הטבעי ביותר.
מה שיפה אצלו, שהוא מבחינתו יודע בדיוק מה כל אחד אוהב לשמוע. בכל שיר שמתנגן הוא מביט לכיוון אחר, משתדל לרצות את כולם. כל זמר שמגיע להופיע נותן לאליקו כבוד. הוא ליווה הרבה זמרים גדולים בעבר, וגם את שלומי סרנגה בתחילת דרכו.
דנה, נערת הפרחים הבלונדינית מגישה אלפי ראשי ורדים שעפים לכל עבר, וגבר מאוהב יכול להרכיב לבחירת ליבו זר ענק, מכל הפרחים שנמצאים על רחבת הריקודים. בדרך כלל הפרחים נזרקים לכיוון הזמר, או למלצריות היפיפיות. טוב נו, אחרי ספירת פרחי החיילים - לילך, המלצרית עם הוורד בשערה, זוכה ברוב הפרחים.
http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/284/110.jpg בילוי במועדון הסגאפו צילום: זמן חיפה
זריקת הפרחים הוא מנהג שנכנס לפני כמה שנים ביוון, מאז יצא החוק שאוסר על שבירת צלחות. הוורדים מחממים את האווירה לכדי רתיחה, וכשמגיעים שירי ה"זבקיקו", ה"רמבטיקו" וה"צ'יפטטלי" - הכל מתפוצץ.
את השולחנות המבלים מעמיסים בכל טוב, וריקוד ה"סירטאקי", שנולד ביחד עם הסרט זורבה היווני", מקבל אופי ישראלי משהו. מבחינת האלכוהול, הישראלים מוותרים על ה"אוזו" המסורתי בשביל בקבוקי וויסקי יוקרתיים. אף אחד לא סופר את החשבון, וכל שולחן משאיר אחריו אלפי שקלים בערב.
ברדיו מהצהריים
כלומר אני מכיר שיר פה ושם של סרנגה או של אריס סאן, אפילו את השיר ההוא שברי סחרוף שר ביוונית, וגם היה את השיר ההוא שרקדתי מסביב לכוס בחתונה שלי, אבל שם זה נגמר.
עד שחבר קולגה שלי הזמין אותי לבלות איתו יום שישי אחד. "אתה חייב לבוא לראות את הסצנה", אמר לי אותו בחור, עיתונאי ספורט מכובד מאוד באחד העיתונים המובילים בארצנו.
אולי אני לא מעריץ גדול של היוונית, אבל אם חבר מזמין, אני יכול לסרב? ואיזו חוויה שאני עברתי. וכן, למידה והחלטתם לדלג אל סוף הכתבה ולגלות את הסוף - הקולות של חיפה בהחלט הזכירו לי את פיראוס.
סגאפו
בין סירות הדייגים ליאכטות מפוארות, לא רחוק משובר הגלים, הריח של הברבוניות המטוגנות מגיע עם משב הרוח הנעים שמגיע מהים. את השקט שובר צליל עדין של בוזוקי. הסולם העדין ומתיחת המיתר מושכת את האוזן, אפילו של משתכנז שמאלני כמוני. הצליל הזה כאילו קורא לנפש לבוא בעקבותיו.
https://lh5.googleusercontent.com/-reDdV67luXM/UNeYz2fG7PI/AAAAAAAAEdU/QuQXWxtdjos/s300/111.jpg
כל צעד לכיוון הצליל חושף, כך מתברר, נעימות קלאסיות. "זה של סטליוס קזנג'ידיס האגדי, גדול זמרי יוון בכל הזמנים", אומר לי החבר. משהו בשילוב בין הדברים, מוכר בקלות אשליה של ריחוף מעל הים התיכון, הישר לטברנה על חופי סלוניקי.
אבל כמו שאנחנו מכירים את עצמנו, אנחנו הישראלים כבר מזמן יודעים להפוך אשליות למציאות. וכך, במעגן הדיג "קישון" שבנמל חיפה, שוכן הדבר הכי קרוב לשכנינו היוונים. הללויה, לא צריך
להפליג או לעלות על מטוס. הכל כאן, בחיבור שבין חיפה לקריות. אגב, אותו קזנג'ידיס הלך לעולמו לפני 9 שנים, ומאז ביוון עוד מחפשים לו יורש. מסתבר שגם אנחנו, כמו שכנים טובים, עוזרים בחיפוש.
למקום הזה ששוכן על גדות הקישון קוראים "סגאפו", שזה "אני אוהב אותך" ביוונית. זה לא במקרה. כשנכנסים לסצנה מבינים איך זה שהאהבה של הישראלים למוזיקה היוונית, הפכה את ריקודי ה"זבקיקו" לאורח חיים.
הם אוהבים את המוזיקה, מכורים אליה ויום שישי לא ממש עובר להם בלעדיה. וכך, מאות, אם לא אלפי ישראלים, רובם בכלל ממוצא מרוקאי, עיראקי או רומני, הפכו את המוזיקה היוונית למנהג קבוע. הצלילים הנעימים הובילו גם ללמידת התרבות, השפה, הריקודים העממיים וצורת הבילוי. העתק מושלם של המקור.
ילדת הפרחים
כניסה פנימה אל תוך המועדון מגלה תמונה צבעונית, חגיגה משולבת של כל החושים. הריחות הנעימים של גבינת חלומי מטוגנת, הדגים, הירקות והאלכוהול שזורם כמו מים בגרונות המבלים. קול המוזיקה היוונית האותנטית והבוזוקי הממגנט.
לנגן הבוזוקי קוראים אליקו, וכל אורח שנכנס מגיע ישירות לבמה כדי לברך ולתת נשיקה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה, אם בכלל, שנכנסתי למקום שהוא לא הבית של ההורים שלי, ונשקתי לבעל הבית על הלחי. הלחי של אליקו נראתה הדבר הטבעי ביותר.
מה שיפה אצלו, שהוא מבחינתו יודע בדיוק מה כל אחד אוהב לשמוע. בכל שיר שמתנגן הוא מביט לכיוון אחר, משתדל לרצות את כולם. כל זמר שמגיע להופיע נותן לאליקו כבוד. הוא ליווה הרבה זמרים גדולים בעבר, וגם את שלומי סרנגה בתחילת דרכו.
דנה, נערת הפרחים הבלונדינית מגישה אלפי ראשי ורדים שעפים לכל עבר, וגבר מאוהב יכול להרכיב לבחירת ליבו זר ענק, מכל הפרחים שנמצאים על רחבת הריקודים. בדרך כלל הפרחים נזרקים לכיוון הזמר, או למלצריות היפיפיות. טוב נו, אחרי ספירת פרחי החיילים - לילך, המלצרית עם הוורד בשערה, זוכה ברוב הפרחים.
http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/284/110.jpg בילוי במועדון הסגאפו צילום: זמן חיפה
זריקת הפרחים הוא מנהג שנכנס לפני כמה שנים ביוון, מאז יצא החוק שאוסר על שבירת צלחות. הוורדים מחממים את האווירה לכדי רתיחה, וכשמגיעים שירי ה"זבקיקו", ה"רמבטיקו" וה"צ'יפטטלי" - הכל מתפוצץ.
את השולחנות המבלים מעמיסים בכל טוב, וריקוד ה"סירטאקי", שנולד ביחד עם הסרט זורבה היווני", מקבל אופי ישראלי משהו. מבחינת האלכוהול, הישראלים מוותרים על ה"אוזו" המסורתי בשביל בקבוקי וויסקי יוקרתיים. אף אחד לא סופר את החשבון, וכל שולחן משאיר אחריו אלפי שקלים בערב.
ברדיו מהצהריים