cantor
7th December 2012, 10:14 AM
חברים יקרים,
"וישנאואותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד)
"לא יכלו דברו לשלום" – מעיררבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר
אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מןהנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה
שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף.
והוסיף רבי יהונתן, כי זו אבן-הנגף של כלמחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו
ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו.ואם התמונה הייתה שונה –
ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאהומשנאה – בטוב.
===========================================
ובקצרה על חנוכה מתוך ויקיפדיה -
בשנת 167 לפנה"ס החלו החשמונאים להנהיגאת ההתקוממות נגד השלטון הסלאוקי (יווני)
בארץ ישראל, שכונתה "מרד החשמונאים",על רקע גזירות אנטיוכוס, איסורים שהוטלו על ידי
השלטון הזר על קיום מצוות יהודיות עיקריות.
בשנת 164 לפנה"ס (שנת ג' תקצ"זבלוח העברי) הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים
ובית המקדש משלטון היוונים והמתיוונים,שתחת שלטונם שבת בית המקדש מפעילות כשלוש שנים.
אף שהמרד לא נגמר, והלחימה בארץ ישראל המשיכהכעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך
החג בימי השיא של המאבק - ימי שחרור המקדשוירושלים.
==========================================
שבת שלום,שבת מנוחה !
צביקה.
השבת נקרא את פרשת "וישב",ובמוצ"שנדליק נר ראשון של חנוכה.
ותחילה,התחלת הפרשה -
א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵיאָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵהשָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה
וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה,אֶל-אֲבִיהֶם.
ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִיםהוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.
ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַבאֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּדלְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ.
ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.
ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים,בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה;
וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.
ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְעָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ,
עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.
ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּראֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד,
וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִיםלִי.
י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו,וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:
הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו*ֹת לְךָ, אָרְצָה.
יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו,שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.
==========================================
"וישנאואותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד)
"לא יכלו דברו לשלום" – מעיררבי יהונתן אייבשיץ, שעיקר הצרה הייתה שלא יכלו לדבר
אחד עם השני, ואילו נדברו ביניהם – לא מןהנמנע שהיו מוצאים דרך לשיכוך השנאה
שאפיינה את היחסים שבין אחי יוסף.
והוסיף רבי יהונתן, כי זו אבן-הנגף של כלמחלוקת, שאין איש נדבר עם רעהו
ואין צד אחד מוכן לשמוע את הצד השני ולהבינו.ואם התמונה הייתה שונה –
ניתן היה לפתור מחלוקות רבות הנובעות מקנאהומשנאה – בטוב.
===========================================
ובקצרה על חנוכה מתוך ויקיפדיה -
בשנת 167 לפנה"ס החלו החשמונאים להנהיגאת ההתקוממות נגד השלטון הסלאוקי (יווני)
בארץ ישראל, שכונתה "מרד החשמונאים",על רקע גזירות אנטיוכוס, איסורים שהוטלו על ידי
השלטון הזר על קיום מצוות יהודיות עיקריות.
בשנת 164 לפנה"ס (שנת ג' תקצ"זבלוח העברי) הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים
ובית המקדש משלטון היוונים והמתיוונים,שתחת שלטונם שבת בית המקדש מפעילות כשלוש שנים.
אף שהמרד לא נגמר, והלחימה בארץ ישראל המשיכהכעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך
החג בימי השיא של המאבק - ימי שחרור המקדשוירושלים.
==========================================
שבת שלום,שבת מנוחה !
צביקה.
השבת נקרא את פרשת "וישב",ובמוצ"שנדליק נר ראשון של חנוכה.
ותחילה,התחלת הפרשה -
א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵיאָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵהשָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה
וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה,אֶל-אֲבִיהֶם.
ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִיםהוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.
ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַבאֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּדלְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ.
ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.
ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים,בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה;
וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.
ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְעָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ,
עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.
ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּראֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד,
וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִיםלִי.
י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו,וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:
הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו*ֹת לְךָ, אָרְצָה.
יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו,שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.
==========================================